ארועים מתוכננים  |  הטלפון של מזכירות בית יהושע 09-8997267  |  
 


יריד חוגים תשע"ח
29.8.17

בשעה: 17:30
המקום: בריכת השחייה

לפרטים נוספים לחץ כאן

להורדת לוח פעילות
מרכז חוגים תשע"ח
לחץ כאן



 

התחברות לחברים

וימתקו רגבי אדמתם
אסתר ובנו גלבסקי
 
ביום נאה, ששה בנובמבר  1914, טיילו בני אדם לתומם על גדות הויסלה בפרבריה של פלוצק. ממזח העץ הקטן ירדו זוגות צעירים לשיט רומנטי בסירות על מימיו השוקטים. הדי תותחים נשמעו מרחוק.
בקצה אחר של העיר ברחוב טומסקה 15 בחצר ביתם גדול המידות של יוסף ושרה רבקה גלבסקי, החלו להתאסף הסוחרים הראשונים עם עגלותיהם ליום השוק הגדול. באותו היום קלטה אוזנם של אלה שמבין רעמי התותחים בוקע בבית הגדול ברחוב טומסקה, גם בכיו הראשון של תינוק שבישר ליוסף גלבסקי ולשלושת בניו שאמם, שרה רבקה, הביאה לעולם, בשעה טובה ומוצלחת, את אחיהם בנימין, בן-זקונים להוריו.
איש מבני המשפחה הנוכחים בעת הלידה לא ישרוד את שואת היהודים כדי לשמוח עם אחיהם, עשרים וארבע שנים לאחר מכן בבאר יעקב שבפלשתינה, כאשר יענוד בנו, זה בנימין הקטן, טבעת זהב שאולה על אצבעה של אסתר, שהגיחה לעולם שנתיים לפניו (1912) בכפר כשאנוב שבפולין, בת בכורה ליצחק ושינדל לאה רבר. את הטבעת יחזיר בנו לבעליה כדי להשיא זוג חברים נוסף מהקבוצה גנה ואפרים מקוביץ, חברו מילדות.
לימים, על אף המצוקה הכספית, תענוד אסתר טבעת זהב משלה על אצבעה. טבעת זו, אילו הכירה לשון בני-אדם היתה יודעת לספר על עשר אצבעות כפות ידיה של אסתר שעמלו מבקר עד ערב כדי להיטיב את חייהם של בני ביתה ושל עשרות חבריה בקבוצה שבבית יהושע. אילו ידעה סוד קסמן של מלים ללחוש באוזנם שרק היא לבדה ענודה על אצבע ידה של אשה יפת-מראה ואצילה, באיזו גאווה היתה טבעת זו מתהדרת. יופיה, תבונתה וצניעות הליכותיה של אסתר משכו אחריה עד ארץ ישראל שובל של מחזרים, שכל אחד ואחד מהם היה מאוהב בה אהבה עזה.
בל נקדים את המאוחר. כשמלאה לבנו שנה, מתה אמה של אסתר בעת לידת בנה שלמה. יצחק האב לא ידע את נפשו מצער. בעודו מטפל יחידי בתינוק בן-יומו ובשתי בנותיו הקטנות נחמה ואסתר שבקושי מלאו לה שלוש שנים, לא נותרה בידו ברירה כי אם לשלוח את בתו הבכורה לביתםהאמיד של דודתה ודודה, חיים יענקל אחי אמה, בעיר יבוז'נו, שאמצוה כבתם היחידה. הם היו חשוכי ילדים. אסתר, שצמחה בביתם כשושנה יחידה בגן, כשמה כן היא – שפרינצה (נסיכה). מאז הכירוה כולם בשם אסתר שפרינצה גרובנר.
אולם בית אבא כבר טבע את חותמו בלבה הרך. בין כתליו של ביתה החדש הלכו וצמחו יחד אתה געגועיה, לאביה האהוב, לאחותה הצעירה נחמה ולאחיה משה-חיים, רחל ושלמה-בר שנולדו מנישואיו השניים. את ריחות החלה של אביה האופה והתבשילים שהוכנו לסעודת ערב שבת היא לקחה אתה צרורים בזכרונה הצעיר ומראה נרות השבת, קידוש וזמירות נארזו בקרן זווית במזוודת חפציה הקטנה שנשלחה אתה לבית הדודים. שלמה הקטן לא שרד את החיים הקשים שייעד לו הגורל עם מות אמו. על אף הריחוק והיתמות היא צמחה ועלתה כפורחת. את הדרך בין יבוז'נו לכשאנוב ואח"כ לכפר דומברובה, אליו העתיקה המשפחה את מגוריה, היא תעשה פעמים רבות.
 
כאשר יוסף, מנהיג ציוני בעירו פלוצק, אמר לבנו, בנו, שהגיע הזמן להיות חבר בתנועה ציונית, כבר יצאה אסתר לעיר ביאלסקו להכשרה בתנועת "עקיבא" שאליה יצטרף גם הוא בבוא הזמן. שלושת אחיו הבוגרים ויפי- התואר היו לו השראה בביתם הציוני, המשכיל והאמיד וכמוהם סיים גם הוא את הגימנסיה בהצטיינות. מנער צעיר, כחוש וממושקף הוא הפך למדריך התנועה ונשלח לערי פולין להרצות ולעשות נפשות ל"עקיבא".
 
רוחות מלחמה החלו לנשב בארצו. בנו,לא עוד נער, בגר על אף שמכנסיו עדיין תלויים במהודק על מותניו הצרים ומאיימים להישמט מגופו. משקפיו עדיין צמודים לאפו, מונחים מתחת למצחו הגבוה האוצר עכשיו ידע רחב ובעיקר אידיאלים ציוניים. פיו עדיין מפיק מרגליות בנאומיו הלוהטים לפני חברי "עקיבא" לאורכה ולרוחבה של פולין. אך אוזניו, הגדולות ממידה טבעית, מאומנות לקלוט את רחשי הזוועות הממשמשים ובאים ושאגותיה של החיה הנאצית ההולכת ומתקרבת מהדהדות בראשו ולא נותנות לו מנוח. אז גומלת בו ההחלטה להימלט מצפורניה אל פלשתינה.
3 באוקטובר 1937. יוסף גלבסקי עומד דומע על רציף תחנת הרכבת שתיקח עמה את בנו וחברו כאח לו, דדק (דוד איזנברג) לנמל ברומניה שם עוגנת האניה "קונסטנצה" שתטלטל אותם ימים רבים על הגלים עד לחופי הארץ שתהיה ברבות הימים למולדתם. את תחילת דרכו בארץ החדשה יעשה בנו בירושלים באוניברסיטה העברית הראשונה על הר הצופים. לא יעבור זמן רב ובעודו שקוע בלימודי ההיסטוריה שכה אהב, ילכו ויתגברו באוזניו גם קולות חבריו בקיבוץ. בלב חצוי יניח את עפרונותיו, ספריו ומחברותיו מאחוריו, יאחז בידיו הצנומות כלי שלא ראה מימיו ויצא אתו לשדות ולפרדסים. את החליפות, העניבות והמעילים הנאים הוא יחליף בבגדי חאקי. גם המגבעת ההדורה שעל ראשו תפנה את מקומה לכובע טמבל. הכלי הזר הזה, הטוריה, יהיה מעכשיו צמוד אליו מבקר עד ערב כשכובע הטמבל חוסם את קרניה של השמש היוקדת ואת מטר טיפותיו של הגשם.
 
אסתר, שלא מרצונה, מתמהמהת הרחק בפולין. גם ראשה קודח בלהט הציונות, אך פקידי הממשל מתנהלים לאטם והסרטיפיקטים נדחים ב"לכי ושובי". כעבור ארבע שנים תמימות היא זוכה בתעודה הנכספת, וכשהיא מגיעה לקיבוץ בחדרה היא זוכה גם בחוויה של מגע ראשוני וזר כשדורכות רגליה על החול הרך והחם של דרכי העפר. הים כמעט במרחק נגיעה. אפשר להריח אותו עם משבי הרוחות המביאות אתן גם את ריחות העולם הגדול. אבל, חדרה, נקודה קטנה על הגלובוס, היא עכשיו הפתח לעולם החדש שנפתח לפניה.
 
כשבנו פוגש בפעם הראשונה את אסתר באחת השבתות, בעודה הולכת לבדה בדרך לבית יהושע, הוא רואה ממרחק דמות מטושטשת מהבל החום הכבד. כשיתקרבו שניהם ויפגשו במבט, הוא ישלוף ממחטה מכיס מכנסי החאקי הקצרים לנגב את הזעה ממצחו וימלמל לעומתה במבוכה משפט סתמי שעלה בראשו: "הקיץ בארץ ישראל – צריך להתרגל אליו, להתידד אתו". רק שבעים שנים לאחר מכן הוא יספר לבנותיו ולנכדיו שליבו החסיר פעימה וכל שיכול היה לחשוב באותו הרגע הוא: 'הנה האשה היפה ביותר שראיתי מימי'. ועוד סיפר שלימים גילתה לו אסתר שכאשר ראתה אותו עומד מולה נבוך וממלמל חלף בראשה הרהור: "מצחו אכן גבוה, יפה ונבון אך חזות פניו רכה. מה יועיל לי זה אם יבואו אבו ג'ילדה וחבורת הליסטים או להקת תנים רעבים תשעט לעומתי מהביצות הרוחשות חיים לא-נודעים מעברה השני של הדרך?"
 
"זאת היתה אהבה ממבט ראשון" הוא יאמר לנו בגעגועים, "...כעבור מספר חודשים לבשה אסתר שמלה שאולה ממניה (זלינקובסקי), כיאה לכלה תחת חופתה, שאלנו טבעת מחבר והתחתנו. עברנו לגור באהל שלנו בבית יהושע בשכנות לגנה ואפרים. הקיבוץ החסיר ארגז אחד ממלאי ארגזי העץ, אותו הוא נתן לנו כמתנת נישואין שישמש עבורנו רהיט לעת מצוא".
 
המלחמה הנוראה הסתיימה. שתי אחיותיה של אסתר, נחמה ורחל, שרדו את התופת ועלו ארצה לחבוק שוב את אחותם הגדולה. "זה היה כמו להתחבק עם אמא", תאמר לי רחל כאשר גוללה לאחרונה לפני ולפני בתי את תלאותיה לאחר המלחמה. מספר שנים לאחר הקמתו של בית יהושע נאלצו החברים לפרוק מעליהם את חזון הקיבוץ בגלל המציאות הכלכלית הקשה שהכבידה על כתפיהם.
כשמלאו לאחותי, שפרה, חמש שנים היא נטעה שתיל רך לראשונה בחייה בט"ו בשבט בבית יהושע. באותו היום גם הציץ ראשי מעל אדמת פני הארץ הזאת. אבא החל לעבוד בסוכנות היהודית בקליטת העולים החדשים שהגיעו ארצה לאחר המלחמה. ברבות השנים תביא אותו עבודתו עד וינה, שם הוא ינהל את מרכז הקליטה החדש לעולים מרוסיה לאחר שזו פתחה ליהודים את שעריה בפעם הראשונה אחרי המלחמה. אמא שהתרוצצה יום-יום מלול התרנגולות למטבח דרך ערימת הכבסים, לא הסתפקה בכך. במעט הזמן הפנוי שנותר לה היא החלה ללמוד הנהלת חשבונות במעין משאלת לב כמוסה, שאולי לימודיה יפרצו את מעגל העבודה היומיומי שלה לחיים אחרים. מדי פעם נשארה גם שעה קלה שבה לימדתי אותה לרכוב על אופניים להגשים חלום ילדות שלה. אך לא רק ידיה עמוסות העבודה מנעו ממנה את טעמם של החיים מחוץ למשק ביתה.
בערב שבת אחד, הסתיימו חייה כשהיא ואבא היו בדרכם לבקר את דדק, חברו משכבר הימים ומכונית הדופין הקטנה שלהם התנגשה במשאית. אמא היתה אז רק בת 49. מותה הפתאומי זעזע את כל מכריה והשאיר בלב אוהביה הרבים צלקת שלא הגלידה עד היום. שיירה ארוכה-ארוכה ליוותה אותה למנוחתה האחרונה בבית הקברות של בית יהושע. "לצדק נשאה נפשה וידיה לעמל"; כך חקק משה זינגר (מרצל), שכנה, את תמצית חייה על מצבתה ועל לוח לבנו נשאר חקוק זכרון חיוכה הטוב שקרן מעיניה. את מאווייה הכמוסים שנגדעו באחת, בעודם צעירים כל-כך, היא לקחה איתה למעמקים.
בן 47 היה אבא במותה ועוד כמספר הזה שנים הוא כאב את מותה בגעגועיו אליה. "לא חלף יום מבלי שחשבתי על אסתר" הוא אמר לנו בימיו האחרונים חזור ואמור עד שהחזיר את נשמתו לבורא. ביום אביבי נאה, טמנו את אבא באדמת בית הקברות של בית יהושע בסמוך מאוד לקברה של אמא. כך שוב ימתקו להם ביחד רגבי אדמתם.
 
גירסה מעובדת מזכרונותיו של בנימין גלבסקי שסיפר לבנותיו ולנכדיו מספר חודשים לפני מותו באשמורת אחרונה של שביעי של פסח, שבת 26.4.2008.
 
 
 
 
 
 
[חזרה למעלה]      [הוספה למועדפים]       [מפת האתר]       [יצירת קשר]