זכרונות המועלים ומסופרים ממרחק רב של שנים, טבעם שיהיו מפוזרים מבחינת הרצף העלילתי והסדר הכרונולוגי שלהם. הם צפים ועולים באקראי על פי מיקומם במוחו ובלבו של המספר, על פי רוב בגלל אירוע כלשהו המתרחש בימינו ומזכיר אירוע דומה מהעבר, או בעקבות שאלה שנשאל על עניין מסוים, אולם הדברים אינם מגיעים על פי רוב לכדי סיפור מגובש, סדור ורציף.

השנים חלפו, משפחות חדשות נוצרו או שוקמו, נולדו ילדים, אבל הסיפורים לא סופרו. מאות אלפי סיפורים אישיים ואנושיים, נותרו נצורים ולכודים בלבבות מדממים. כך בני הדור השני לשואה, לא זכו להכיר את הסיפור המשפחתי שלהם וברוב המקרים גם לא רצו לשמוע. גם הצברים הצעירים של שנות 2000, מדלגים מעל סיפורי הגבורה של אנשי הפלמ"ח, ההגנה וצה"ל, שנות ה- 50 ואפילו ה- 70. הנוער נמנע בדרך כלל מלשאול שאלות על העבר. קשר השתיקה נוצר מבלי שאיש תכנן או יזם אותו במכוון וההסכמה הגורפת לגבי הסודות הכמוסים, ומותירה אותם סגורים וחתומים - אבודים.

הזמן לא עומד מלכת. השעון הביולוגי לא נעצר ודור המייסדים הלך הולך ומזדקן. רבים מבני אותו דור הלכו כבר לעולמם, נוטלים עימם את הסיפורים לנצח. אחרים, ממשיכים לשתוק.

הבילבול מתחיל אצל הנוער סביב כיתה ז', כאשר במסגרת בית הספר נדרשים הילדים לכתוב "עבודת שורשים". זה ממשיך בעת הכנות לקראת טכסי יום הזכרון לשואה ולגבורה, בהתכוננות ליציאה לקראת "מצעד החיים" למחנות הריכוז והמוות בפולין... שאלות מתחילות להישאל לפתע, ונדרש דילוג על פני דור שלם כדי לקבל את התשובות. והם לא תמיד נמצאות. הפאזל הופך מורכב יותר ויותר 

אנו מזמינים את כל מי שרוצה ויכול לכתוב ולספר את זכרונותיכם, זכרונות המייסדים והותיקים של בית יהושע.