ארועים מתוכננים  |  הטלפון של מזכירות בית יהושע 09-8997267  |  
 


יריד חוגים תשע"ח
29.8.17

בשעה: 17:30
המקום: בריכת השחייה

לפרטים נוספים לחץ כאן

להורדת לוח פעילות
מרכז חוגים תשע"ח
לחץ כאן



 

התחברות לחברים

דף הבית >> ארכיון מה חדש >> שנה טובה וגמר חתימה טובה
 

גמר חתימה טובה[1] /  שלום עליכם

(א)
ביום הכיפורים בבית הכנסת

גם איש אחד לא התפלל ביום הגדול והקדוש, יום הכיפורים, כאשר התפלל החייט בונם הגדודי[2] ואשתו אסתר.  עשרת אלפים איש אשר נקהלו ובאו בכל בתי-התפילה ובבית-הכנסת הגדול בעיר מאזפּבקה , כולם אמנם עשו כדת היום הנעלה הזה: את נפשם עינו בצום, ופיהם מלא תפילה לאלוהי הרחמים והסליחות, אשר בפי נביאו הגיד לעם סגולתו: 'אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו...' כולם התפללו ברגש ויזעקו לפני אלוהים בשמים, אך לא אחד במו שפך שיחה מקרב לב ועמוק כחייט בונם הגדודי ואסתר רעייתו...

  בעת אשר בונם קטן-הקומה ושחור-הזקן התבונן במחזור הגדול הפתוח לפניו  ולפעמים הפך כה וכה את עליו השחורים מזוֹקן ומלאים בהרות ירקרקות מנטפי חלב או דונג, ומקרב לבו התפרצו אנחות שוברות מותניים, בעת ההיא עמדה בקצה עזרת-הנשים אצל הדלת והמזוזה, אשתו גבוהת-הקומה ודלת-הבשר, ותבך ותייבב בקול דממה דקה. אמנם לא אסתר לבדה שפכה דמעות עיניה, כי עוד נשים רבות העומדות בעזרה בכו והילילו, ומה גם בעת אשר 'בתיה המגדת' הרימה קולה ותקרא לפניהן את 'התחינות'; אך כולן יללו ותצרחנה ברמה ותנקינה חוטמן פעם בפעם בקול רעש גדול, כמו חפצה כל אחת מהנה לתקוע בשופר באוזני רעוּתה, למען תתבונן אליה ותרא את בכיה, ואולם אסתר היתה כמסתרת דמעותיה מעין זרה. גם בונם גם אסתר התפללו אך להם לבדם, ותפילתם שונה מתפילת יתר האנשים אשר בבית אלוהים... אל מה התפללו שני אלה? מה שורש דבר יצוק בתפילתם זאת? נודע הדבר, כי על אודות תעודת היום הנעלה הזה, יום סליחה ומחילה לעוונות בית ישראל, ישגה מעט המון העם במשפטו, בלכתם אל בית ה' להתוודות לפני בעל הרחמים על פשעיהם לכל חטאתם, וישכח בן ההמון, איש לא-למוּד את ראש מטרתו ויאמר: 'אלכה-נא לבקש מאת ה' שנה טובה ומבורכת', ולכן יבוא כל אחד בבקשתו, לכל איש משא נפשו, גבר ומחסוריו אשר יחסרו לו. וכה ייאסף המון רבה ביום אחד אל מקום אחד ויושיטו לפני ה' את 'בקשותיהם' השונות אשה מרעותה, וישכחו כלה מה חובתם... אך אלוהי ישראל אל רחום וחנון הוא, ארך אפיים ורב חסד, וישא למשוגתם.             

  ובכן מה היה חפץ להחייט בונם ורעייתו אסתר בתפילתם? מה שאלו ומה בקשו המה?

  אוי לנו אם נאמר – המה התפללו לה' כי יצליח את בנם בדרך אשר הלך בה לעיר שבה אוניוורזיטט, למען אשר יקובל בנם זה שם. במקום אשר יהיה בו – לפי דבריהם – לאיש שלם. בשנה העברה לא זכה להתקבל שמה, אות הוא כי לא התפללו דיים. אבל הכי בפעם הזאת לא ישמע האב הרחמן את קול תחנוניהם. שתה תפילתם? במה נופלים המה מיתר בני ישראל? ומה תהי אחרית בנם? נער אומלל ואובד! את חוק לימודיו בגימנזיום השלים כאחד מבחירי התלמידים, אך שערי הבית העליון סגרו לפניו, להאוניוורזיטט לא קיבלוהו וניטל עליו לשבת בית אבותיו עוד שנה אחת, שנה שלמה, שנה של בטלה, דאבון לבב וכליון עיניים, לספור יום ליום וחודש לחודש עד בוא השנה השניה ולהיות למעמסה על אחרים ולמשא על נפשו. עוד תקווה אחת נותרה, תקווה אחרונה, ואם גם היא תימוט ומעלה במו מעל, אז אבדו כולמו, אבד הבן ואבדו גם המה!

  אך מה האבדון הזה? מה האסון הנשקף להם אם גם הפעם תמעל במו תקוותם? – זאת לא ידעו גם האב גם האם אל נכון; דברי פי בנם אהוב נפשם היו למו בזה לקו, ובמשפטו אשר חרץ האמינו בלי חשוב מחשבות רבות, והוא הרשל הבן יקיר למו, או כאשר קראהו אביו 'גרישה', הלא במו פיו הגיד למו, כי אם גם בשנה הזאת לא יבוא אל האוניוורזיטט, אז בא הקץ! והדברים האלה היו דיים לדכא לב ההורים האומללים, להלך עליהם יגון קודר ולהגדיל צרת לבם כתהום רבה.

גם המלאכה, הה, לא תקח עתה את לבבי, היתה לי לזרה! התאונן החייט לפני אשתו וישליך מידו את הקטב והמספריים ככלי אין חפץ בו.

אל נא יפול רוחך, חזק ואמץ בונם! – ניחמה אותו אסתר~ הנה היום הקדוש הולך וקרב, חג לאדונינו; האמנם לא ישא פנינו לדבר הקטן הזה?

[ב]
בונם הקטן ואשתו ובנם

'והדבר הקטן' הזה אולי היה ראש מטרת כל חיי בונם הגדודי וזוגתו; 'דבר מצער' זה מינה למו לילות עמל וידד שנתם מעיניהם אולי לא אחת ושתיים. המה לא רק את עמלם והונם, כי אם גם את כל חייהם הקריבו לקרבן על מזבח אותם למצוא כבוד ו'לקבל נחת' מבנם. מבחר הגיוני החייט וכל משא-נפשו היה לראות את בנו יחידו מכהן פאר בכהונת 'דוקטור', ולא דוקטור מן השוק אך דוקטור בצבא, דוקטור נושא כתפות שר-צבא על כתפיו וחרבו מצומדת אל ירכו, ולא דוקטור באחד הגדודים החונים הרחק מזה, אך פה בגדוד הזה אשר בו יכין הוא, בונם הגדודי מלבושים ותופר מכנסיים להאדונים פקידי הצבא.

   לבונם קראו בשם 'הגדודי' יען כי לפנים היה חייט בגדוד, לוקח שכרו מאוצר הצבא. עתה כבר עזב משמרתו זאת, עתה הנהו חייט לכל העולם כולו, כל הרוצה יבוא ויתפור לו מכנסיים כמידתו, אבל עוד יקרה מקרהו כפעם בפעם להכין בגדים להאדונים פקידי הצבא יודעיו מאז ומלפנים, והמה כולם אהבוהו מאוד על ענות-רוחו ותום-דרכו, כולם רחשו לו אהבה, מן הצעיר בין שרי המאות ועד שר האלף בכבודו ובעצמו.

--------------------------------------------------------------------------------
[1]  הסיפור הופיע ב'בית עקד, מאסף מאמרים, שירים, וספורים…' יו"ל ע"י ש"י איש הורוויץ, ברדיטשוב תרנ"ב, עמ' 22-35. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום-עליכם בעברית. לא ידוע נוסח כלשהו של הסיפור ביידיש.
קרוב לוודאי ש'גמר חתימה טובה' הוא היצירה הבלטריסטית העברית הראשונה של  שלום-עליכם.  י.ד. ברקוביץ קבע את זמן כתיבתו של הסיפור בשנת 1888 (השווה שע"ב עמ' 362). ככל הנראה נקבע תאריך זה על-פי רשיון הצנזורה בשביל סיפור זה, השמור במקורו בבית שלום-עליכם בתל-אביב. הרשיון הוצא ביום 10 ביאנואר[1], 1890. על גבי רשיון זה רשום בכתב-ידו של שלום-עליכם התאריך המפורש '1888.|||v-||'.  תאריך זה תואם את הדברים שבגוף הסיפור. המאורע המתואר בסופו של הסיפור התרחש שנה לאחר 'הפקודה החדשה', שנזכרת מפי גרישה בראש פרק ד של הסיפור. הכוונה לחוזר של מיניסטר-החינוך הרוסי מיולי 1887, שעל-פיו הוגבלה קבלת סטודנטים יהודים לבתי-הספר הגבוהים בתוך תחום-המושב היהודי לעשרה אחוזים בלבד (השווה על כך האנציקלופדיה היהודית ברוסית, כרך 13, עמ' 52-53). על גבי רשיון-הצנזורה הנזכר רשומה הוראת השמטה בעמ' 9 של כתב-היד של הסיפור. אין עתה אפשרות לקבוע מה הושמט בסיפור. ראה צילום של הרשיון בעמ' 63 של ספר זה.
שלום-עליכם חזר פעמים אחדות ביצירתו לעניין ההגבלות, שהיו נהוגות ברוסיה לגבי סטודנטים יהודיים. נושא זה שימש לו יסוד לפיתוח הקונפליקט ברומאן 'דער בלוטיקער שפאַס' (1912) ובדראמה 'שווער צו זיין אַ  ייד' (1914), שאינה אלא עיבור של הרומאן. גם בדראמה וגם ברומאן שמו של הסטודנט היהודי, שאינו יכול להתקבל לאוניברסיטה בדרך רגילה, הוא 'הרש', 'הרשקה', המקביל לשם 'הרשלה' שב'גמר חתימה טובה'. ברקוביץ העלה בקשר לרומן זה  את עניין הפגיעה האישית ששלום-עליכם התנסה בה כאשר בנו נתקל בהגבלות האמורות. הוא גם ציטט מתוך איגרת של שלום-עליכם המתייחסת לרומאן 'דער בלוטיקער שפאַס' : 'יותר מעשר שנים אני נושא בלבי את הרעיון הזה', ('הראשונים כבני אדם, עמ' רעד-רעה). יש מקום לסברה ששלום-עליכם התכוון לסיפור 'גמר חתימה טובה', שבו אנו מוצאים את התגובה הראשונה והמידית להגבלות המכוּונות נגד סטודנטים יהודים ברוסיה.                                    

[2] פאָלקאָוואָי

[חזרה למעלה]      [הוספה למועדפים]       [מפת האתר]       [יצירת קשר]